ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע״ה

1 הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים, שקובע מה מחיר כור חיטים באותה שעה, הוזלו החיטים בשעת התשלום — נותן לו חטים, הוקרו — נותן דמיהם כפי שקצץ ולא יותר.

2 ותוהים: מדוע משהוזלו החיטים ישלם לו בחיטים שערכן פחות מן ההלוואה? והלא קצץ סכום מסויים בשעת ההלוואה, ונמצא שסכום זה חייב לו, ואין זו ריבית! אמר רב ששת: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין. אם לא קצץ אלא הלוה חיטים, אם הוזלו — נוטל חטיו, שהרי לא נדברו שישלם לפי הערך בשעת הנתינה. אם הוקרו — נותן דמיהם כדי שלא ישלם ריבית.

3 א משנה לא יאמר אדם לחבירו: הלויני כור חטין ואני אתן לך אותו בשעת הגורן, שמא יעלו מחירי החטים, וכשיחזיר לו כור חטה בשעת הגורן — מחזיר יותר משלוה, ונמצא לווה בריבית. אבל אומר לו: הלויני לזמן קצר, כגון עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח — שכאן אין לחשוש לשינוי מחירים. והלל אוסר אפילו במקרה זה. וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים, כלומר, עד שתקצוב מה מחיר ככר זו, שמא יוקרו החטין, שעד שתחזירנה לחברתה יתייקר מחיר ככר לחם, ונמצאו באות לידי איסור רבית.

4 ב גמרא אמר רב הונא: מי שיש לו סאה בעין — לוה סאה, שכיון שיש סאה ברשותו ויכול להחזירה מיד — יכול ללוות סאה אחרת. יש לו סאתים — לוה סאתים. ר' יצחק אומר: אפילו יש לו סאה אחת בלבד — לוה עליה כמה כורין, שכיון שיכול להחזיר משהו מיד, אין ריבית באותה שעה, וכיון שכל האיסור איננו אלא מפני חשש ריבית, אין אנו אוסרים כשאין כל ההלוואה בחשש זה.

5 ומעירים: תני שנה ר' חייא את הברייתא הבאה לסיועיה לסייע לו לר' יצחק: טיפת יין אין לו, טיפת שמן אין לו — אינו יכול ללוות סאה בסאה, ומכאן נלמד: הא הרי אם יש לו — לוה עליה כמה וכמה טיפין, שוודאי אין מסתבר שבאו להתיר ללוות רק טיפה אחת.

6 ג שנינו במשנה שהלל אוסר אפילו אם הלווה לו בדרך זו לזמן קצר מאד. אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כדברי הלל. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה ואין הלכה כמותו, כשמואל.

7 ד עוד שנינו במשנה, וכן היה הלל אומר: לא תלוה אשה אף ככר לחם בלא לקצוב בשעת ההלוואה את מחירה, שמא תבוא לידי ריבית. אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי הלל, אבל חכמים אומרים: לוים מיני מאכל סתם ופורעים סתם, כי כאשר אין מדקדקים בחשבונות אין חוששים לדברי הלל.

8 ואמר רב יהודה אמר שמואל: בני חבורה האוכלים בצוותא ומקפידין זה על זה, שכל אחד ישלם בדיוק וללא ויתור מחלקו, אם אוכלים יחד בשבת עוברין משום מדה, ומשום משקל, ומשום מנין שאסור לעשותם בשבת, ומשום לוין ופורעין ביום טוב, וכדברי הלל אף משום רבית.

9 ואמר רב יהודה אמר שמואל: תלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם — הלא מידע ידעי יודעים הם שרבית אסורה, ואין מתכוונים ממש לעיסקה מסחרית, אלא מראש ומדעת הם מוחלים, ומתנה הוא דיהבו אהדדי היא שהם נותנים זה לזה. וכיוצא בזה מסופר: אמר ליה לו שמואל לאבוה בר איהי: הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין שאתן לך לאחר זמן ודע כי דבר זה אריך הגון, ראוי, לפי שמראש מכוון הוא לשם מתנה.

10 כעין זה אמר רב יהודה אמר רב: מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית, כדי להטעימן טעם רבית, שידעו כמה גדלה הריבית וכמה קשה לשלם — שלא יבואו ללוות בריבית. ומעירים: ולאו מילתא היא ואין זה דבר ראוי משום דאתי למיסרך שעלול להתרגל בענין זה של הלוואה בריבית. וימשיכו לעשותו גם עם אחרים, כשאין בכך כל היתר.

11 ד משנה אומר אדם לחבירו: נכש הוצא את עשבי הבר עמי עכשיו בשדה שלי, ואני אנכש עמך ליום אחר, עדור עמי ואעדור עמך. אבל לא יאמר לו: נכש עמי היום ואעדור עמך מחר, או עדור עמי היום ואנכש עמך מחר, שכיון שאין המלאכות שוות — יתכן שהחבר יצטרך לעבוד יותר משעבדו עבורו, ונמצא כאן מעין ריבית של תוספת מלאכה.

12 כל ימי גריד ימי היובש — שיעורם אחד. שמי שהסכים לעבוד יום תמורת יום מחשיבים אנו את ימי הגריד כאילו היו באותו אורך בדיוק למרות ההבדל הקטן בין יום ליום, וכן כל ימי רביעה נחשבים לתקופה אחת, אבל לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה וכיוצא בזה.

13 א ולענין הגדרת תחומה של ריבית: רבן גמליאל אומר: יש רבית מוקדמת ויש רבית מאוחרת, ושתיהן אסורות. כיצד? נתן עיניו ללוות הימנו ממנו, שרצונו ללוות מחבירו, והוא משלח לו כסף או מתנה ואומר: הריני נותן לך מתנה זו בשביל שתלוני — זו היא רבית מוקדמת, שהרי משלם לו יותר על ההלוואה אף כי עדיין לא לוה. וכן אם לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו, והוא משלח לו אחר כך מתנה ואומר: בשביל מעותיך שהיו בטילות מלהרויח עבורך והיו אצלי — זו היא רבית מאוחרת.

14 ר' שמעון אומר: יש רבית לא רק בכסף ושווה כסף, אלא גם בדברים. וכגון: לא יאמר לו הלווה למלוה "דע כי בא איש פלוני ממקום פלוני" כשהוא יודע שהמלוה היה מעונין בידיעה זו, שכיון שמתכוון לעשות הנאה למלווה, ונמצא כמשלם לו תמורה נוספת על הכסף שהלווהו, ויש בכך משום ריבית.

15 ב ואלו עוברין במצוות "לא תעשה" שבריבית: המלוה, והלוה, והערב על שטר זה, והעדים. וחכמים אומרים: אף הסופר הכותב את השטר. משום איסורים אלה עוברים המשתתפים בהלוואה, כל אחד לפי עניינו משום "את כספך לא תתן לו בנשך" ויקרא כה, לז, ומשום "אל תקח מאתו נשך ותרבית" שם לו, ומשום "לא תהיה לו כנשה" שמות כב, כד, ומשום "לא תשימון עליו נשך" שם, ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'" ויקרא יט, יד.

16 ג גמרא תניא שנויה ברייתא, ר' שמעון בן יוחי אומר: מנין לנושה בחבירו מנה, ואינו רגיל בדרך כלל להקדים לו שלום למלוה, שאסור לאחר ההלוואה להקדים לו שלום — תלמוד לומר: "נשך כל דבר אשר ישך" דברים כג, כ — לומר: אפילו דיבור "דבר" אסור, שגם הוא יש בו משום ריבית.

17 ד שנינו במשנה: ואלו עוברין משום ריבית, ורשימה של לאוין האמורים בענין זה. אמר אביי: מלוה בריבית עובר בכולן, בכל מצוות לא תעשה הללו. לוה עובר משום "לא תשיך לאחיך" שם, שהרי הוא מסייע לאחיו לנשוך. והוא המשיך: ועוברים משום "ולאחיך לא תשיך" שם כא, ומשום "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד, הערב והעדים אין עוברין אלא משום "לא תשימון עליו נשך".

18 תניא, ר' שמעון אומר: מלוי ברבית יותר ממה שמרויחים — מפסידים, שהרי לבסוף ייענשו בידי שמים. ולא עוד אלא שבעשיית הלוואה כזו יש משום חילול השם שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת. כלומר, אמר בלשון נקיה וכוונתו שבמעשיהם שמים הם ללעג את משה ותורת משה, ואומרים: אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו, שיש איסור בכך, ונמצא שלא רק שעברו על המצוה אלא אף זלזלו בתורה.

19 ועוד מביאים דברים אחדים בענין ההלוואות בכלל. כי אתא כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו לחבר לשלם שאסור לעבור לפניו שלא יתבייש ולא יצטער החבר — תלמוד לומר: "לא תהיה לו כנשה" שמות כב, כד, שגם אם אינו נושה ותובע — הריהו כנושה, ומצער אותו.

20 ור' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: מי שמצער את חבירו הרי זה כאילו דנו בשני דינין, בשני מיני יסורים, שנאמר: "הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" תהילים סו, יא, שאם נעשה לו כנושה הרי זה כאילו מביאו באש ובמים.

21 אמר רב יהודה אמר רב: כל מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים — עובר משום "ולפני עור לא תתן מכשל" ויקרא יט, יד, שעלול להגרם מכשול בדבר שמא יתפתה אותו אדם ולא ירצה לפרוע. וריש לקיש אמר: גורם קללה לעצמו, שנאמר: "תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק בגאוה ובוז" תהלים לא, יט, שהרי כשיבוא המלוה לתבוע, ולא תהיה בידו ראיה, יאמרו הבריות שהעליל לחינם על אחר, ונמצא שהביא קללה על עצמו מידי הבריות.

22 אגב כך מספרים, אמרו ליה רבנן לו חכמים לרב אשי: קא מקיים רבינא את כל מה דאמור רבנן שאמרו חכמים דבר קטן ודבר גדול. רצה רב אשי לנסותו, שלח ליה לו שליח בהדי פניא דמעלי שבתא סמוך לערב של יום ששי קרוב לשבת, בשעה שהכל טרודים, לומר לו: לישדר ישלח לי מר אדוני עשרה זוזי זוזים בהלוואה דאתרמי שהזדמנה לי קטינא דארעא למזבן חלקה קטנה של קרקע לקנות ואני זקוק לכסף. שלח ליה לו: ניתי מר סהדי ונכתב כתבא שיביא אדוני עדים ושיכתוב כתב, שטר על ההלוואה הזאת. שלח ליה לו רב אשי: אפילו אנא נמי אני גם כן?! האם גם בי אתה חושד שלא אשלם? שלח ליה לו: כל שכן מר דטריד בגירסיה משתלי אדוני שהוא טרוד בלימודו ועלול באמת לשכוח ונמצא אני גורם קללה לעצמי.

23 בדומה לזה תנו רבנן שנו חכמים: שלשה צועקין ואינן נענין כיון שהם גרמו לעצמם, ואלו הן: מי שיש לו מעות ומלוה אותן שלא בעדים, והקונה אדון לעצמו, ומי שאשתו מושלת עליו.

24 ומסבירים: קונה אדון לעצמו מאי היא מה הוא מה עניינו? איכא דאמרי יש אומרים: תולה נכסיו בגוי, שלעיתים רצונו להשתמט ואומר על נכסיו שהם של גוי, ומזדמן שהגוי משתמש בהודעה זו, ובא ולוקח את נכסיו. איכא דאמרי יש אומרים שהכוונה היא לזה הכותב נותן במתנה נכסיו לבניו בחייו, שעושה אותם אדונים עליו, ואיכא דאמרי ויש אומרים: דביש ליה בהא מתא ולא אזיל למתא אחריתא מי שרע לו בעיר זו ואינו הולך לעיר אחרת שנמצא שהוא גרם לעצמו את הצרה.

26 א משנה השוכר את האומנין והטעו זה את זה — אין להם זה על זה אלא תרעומות, ואולם אין כאן מקום לגבות כספים על הנזקים שנגרמו. אבל אם שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין מוטות לאפיריון, או חלילים לנגן לכבוד הכלה או למת, או ששכר פועלין להעלות את פשתנו מן המשרה המים שהפשתן שרוי בהם כשלב ראשון של עיבוד, וכן כל דבר שאבד אם לא יעשוהו בזמנו, וחזרו בהן אלה, אם היה זה מקום שאין שם אדם אחר לעשות מלאכה זו — שוכר עליהן במקומם אנשים בשכר מרובה או מטען מטעה ומרמה אותם כדי שיחזרו לעבודה.

27 ודין אחר: השוכר את האומנין לעשות מלאכה וחזרו בהן באמצע המלאכה — ידם על התחתונה, כלומר, הם יצטרכו לשלם באופן שלעולם לא יפסיד הוא בכך.